הבלוג הזה נועד לשתף בחווית ההתכוננות למסע אופני שטח מדן ועד אילת. הוא יכתב ע"י מי משותפי המסע שימצאו לנכון לשתף בחוויה וברשמים. את הפוסט הזה כתבתי אני – אורי - ויתמקד באיך כל זה נולד.
האמת שמיום שהתחלנו להתארגן למסע הזה, נחשפנו לגל של התעניינות מהסובבים אותנו. אותי הפתיע דבר אחד, כמעט אף פעם לא שמעתי את השאלה הצפויה ביותר ולכאורה קצת בנאלית – למה, למה שאדם בריא בנפשו עם חיים מלאים (לפחות למראית עין, ובטח מלאים במשימות יומיום מתישות) יבחר לצאת למסע כזה?
אז הנה אני אשאל – למה?
האמת לא ממש ברור. אצלי זה פשוט חלום ישן שהולך איתי כבר מעל 10 שנים. למעשה, מאז ששמעתי על בחור אחד שחצה את ארצנו הקטנטונת מדרום לצפון לבדו עם כל הציוד על הגב, ידעתי שגם אני רוצה. תמיד ידעתי במקום נסתר בראשי (אשתי קוראת למקום הניסתר הזה "המוח"), שעוד יבוא היום. ואז פתאום, בלי כל התראה מראש, צץ לו המסע הזה... אז כך זה היה:
יום שישי בבוקר, ארוחת בוקר בקפה קטן בקיבוץ העוגן (ובפרספקטיבה לאחור, קצת לא שיגרתית לרוכב אופנים שבד"כ מקדיש את שישי בבוקר לרכיבה, אולי היתי צריך להיות יותר דרוך... ), חגית (להלן "היא" כלאמר אישתי) פותחת בדיאלוג הבא:
היא: "איך תרצה לחגוג את היומולדת?"
אני: "מה?"
היא: "בכל זאת - יום הולדת 40, חשבת על משהו?"
אני: " לא... " (אני קצת חלש בחשיבה קדימה בכל מה שלא מתקשר ישירות ל... רכיבה)
היא: "אולי השנה תיסע לטיול של שבוע בחו"ל באופניים?"
אני: "אממ..." (מצד אחד חייב לנצל את ההצעה מצד שני בחישוב קצר הבנתי שכל השותפים הרגילים שלי בטוח לא יסעו השנה לחו"ל – כל אחד מסיבתו הוא)
היא: "נישמע לי שיהיה לך ממש כיף"
אני: (בחשיבה מהירה ולא אופיינית) "לא ניראה לי שהחבר'ה ירצו לצאת לחו"ל השנה, אבל את יודעת מה..." (כמה שאנסה לא מבין מאיפה זה צץ דווקא עכשיו)
ואני ממשיך: " תמיד ידעתי שיום אחד ארכב מדן ועד אילת, אז עוד רגע אני בן 40, ואם לא עכשיו אז מתי בגיל 60 ב 80 ???"
הערה: באמת אין לי כל הסבר מאיפה המישפט הזה צץ. בדקתי, הוא לא היה שם קודם, לא יום קודם ולא שבוע קודם, הוא פשט הבליח לחלל בית הקפה ולא ונעצר שם.
היא: (בחשיבה מהירה ומאוד אופיינית, מניחה שמדובר ברעיון פשוט עבורה, בלי מחירים יוצאי דופן, ממילא היא התכוונה לשלוח אותי לשבוע בחו"ל אז אם אני רוצה להחליף אותו בשבוע בארץ,אז אולי כדאי לשלוח אותי לבדיקות, אבל היא מבינה מיד שברעיון הזה כדאי לתמוך... על כך בטח יכתב בהמשך) "סבבה, מתי?"
אני: "במאי" (מה שלא קרה, ועלכך בהמשך)
בשלב זה כבר הבנתי שמדובר בפס של שישה ימים, שזו המקבילה הסבירה לנסיעה לחול אבל לא ממש עלה בדעתי לבצע את החשבון הפשוט של מרחק חלקי זמן מה שהיה משאיר אותי עם מספר קילומטרים נדיב (כלומר מאה ושארית קטנה) ליום, מה שהיה בערך פי שלוש ממנת הקילומטרים השבועית הממוצעת שאני וחברי למסע עשינו עד אותו יום.
ואכן בפרץ התלהבות, התקשרתי כבר מהדרך למי שניראה לי השותף המבטיח ביותר בשלב זה – להלן 'פוקס'. וכך היה:
אני: " מה קורה?"
פוקס: "כרגיל" (שזה לא משהו בתקופה ההיא)
אני: "אתה יודע מה אנחנו עושים במאי?"
פוקס: "נו?"
אני: "רוכבים מדן ועד אילת בשישה ימים"
פוקס: (בלי חשיבה ובצורה אופיינית) "מסתדר לי בול בחיים"
מה שאני לא הבנתי זה את החשיבות של "מסתדר לי בול בחיים" ההסתדרות הזו בחיים שלו הפכה את החלום הזה מסתם עוד רעיון שהיה מתפוגג לאותו מקום שהרבה רעיונות התפוגגו אליו בעבר. המשפט הזה מקביל לדיווש הראשון מדן שבטוח לא יביא אותנו עד אילת, אבל בלעדיו אין ספק שלא נגיע לשום מקום. החל מאותו יום, החל מסע לא פשוט, מאתגר ומעניין. כבר היום, שלושה שבועות לפני היציאה לדרך, אפשר לאמר שהוא השפיע לא במעט על חיים של כמה אנשים ואפילו כמה משפחות.
אז למעשה לא ממש עניתי פה על השאלה למה, אבל אני בטוח שבהמשך יחד עם התאור של התקבצות החבורה, החיבור האנושי ההתכוננות למסע והמסע עצמו גם לשאלה זו תימצא תשובה.
אורי
רשומות
