שישה ימים אחרי שיצאנו מהחרמון, עם יותר מ 700 ק"מ מאחורינו, סימנו את המסע באילת. אני לא חושב שיש דרך להעביר את עוצמת ההרגשה, אבל אין ספק שהיתה התרוממות רוח ושמחה רבה. למרות שזה היה מסע ליעד, אני לא חושב שהרגשת ההישג בהגעה ליעד ממש מסכמת את התחושות שמציפות אותך לאורך דרך כזו ארוכה. אבל בכל זאת, לפני מספר שעות סימנו, והיה מאוד משמח ומרגש.
את הסיום התחלנו להרגיש כבר אחרי ארוחת הצהריים בירידה ממצפה שחרות, שהיתה ירידה אגרססיבית שהחזירה אותנו אחורה לימי ה- All Mountain שלנו. החל משם, המהירות הממוצעת שלנו עלתה באיזה 10 קמ"ש, כמו סוסים שרצים חזרה לאורווה, טסנו לאורך ציר הנפט, ואי אילו שבילים מקבילים לכביש הערבה. כל מה שרצינו באותו זמן זה להספיק לסיים באור יום (בניגוד לשני הימים הקודמים...), מנסיונינו ידענו שבסופו של דבר אין הפתעות טובות וכל תיזמון בסופו של עניין מתאחר. קיווינו לנס, שהפעם זה יהיה שונה. ואכן, 30 ק"מ מאילת קיבלנו טלפון מיובל שליווה אותנו נאמנה בימי הדרום, שסללו נתיב נוסף בכביש הערבה ועדיין לא פתחו אותו. מיד הפנינו את האופניים מזרחה, ותוך ק"מ מצאנו כביש רחב, אפילו מסומן, והכי חשוב ריק מרכבים.
עלינו על הכביש, והתחלנו ללחוץ קדימה, המהירויות סבבו את ה- 50 קמ"ש ממש דהרנו קדימה, נהיננו מכל רגע, ידענו שזה הסוף, ונהננו לנצל כל פיסת אנרגיה שנותרה בגוף, במחסום הכניסה לאילת, הבנו שזה הולך להגמר באור יום. חצינו את המחסום, עליה אחרונה, ירידה אחרונה והגענו לפסל אום רשרש ומשם אל החוף, ארבעת הרוכבים נעמדים על מזח קטן מול הים.
ניגמר המסע, איזו הרגשה ניפלאה. מישהו כבר אמר לי ביום היציאה למסע, שעצם העובדה שהבאנו את המסע לידי מציאות זה כבר ניצחון, אז עכשיו אפשר גם להוסיף שסיימנו אותו בכבוד ובהצלחה, אנחנו מאוד גאים באיך שעבר לו המסע, כל אחד מאיתנו חש הישג אישי אדיר, וכולנו מלאי סיפוק שהוכחנו שאנחנו יכולים להשיג הרבה דברים, אם רק נירצה. אז כבר למדנו בביה"ס שאין דבר העומד בפני הרצון, אל עכשיו גם הבנו את זה על בשרנו.
כעת נישארנו עם החוויה, ואני בטוח, שכזו חוויה תשפיע על החיים של כל אחד ואחד מהשותפים שלקחו חלק בדן עד אילת 2009.
לילה טוב, מחר לא רוכבים!
את הסיום התחלנו להרגיש כבר אחרי ארוחת הצהריים בירידה ממצפה שחרות, שהיתה ירידה אגרססיבית שהחזירה אותנו אחורה לימי ה- All Mountain שלנו. החל משם, המהירות הממוצעת שלנו עלתה באיזה 10 קמ"ש, כמו סוסים שרצים חזרה לאורווה, טסנו לאורך ציר הנפט, ואי אילו שבילים מקבילים לכביש הערבה. כל מה שרצינו באותו זמן זה להספיק לסיים באור יום (בניגוד לשני הימים הקודמים...), מנסיונינו ידענו שבסופו של דבר אין הפתעות טובות וכל תיזמון בסופו של עניין מתאחר. קיווינו לנס, שהפעם זה יהיה שונה. ואכן, 30 ק"מ מאילת קיבלנו טלפון מיובל שליווה אותנו נאמנה בימי הדרום, שסללו נתיב נוסף בכביש הערבה ועדיין לא פתחו אותו. מיד הפנינו את האופניים מזרחה, ותוך ק"מ מצאנו כביש רחב, אפילו מסומן, והכי חשוב ריק מרכבים.
עלינו על הכביש, והתחלנו ללחוץ קדימה, המהירויות סבבו את ה- 50 קמ"ש ממש דהרנו קדימה, נהיננו מכל רגע, ידענו שזה הסוף, ונהננו לנצל כל פיסת אנרגיה שנותרה בגוף, במחסום הכניסה לאילת, הבנו שזה הולך להגמר באור יום. חצינו את המחסום, עליה אחרונה, ירידה אחרונה והגענו לפסל אום רשרש ומשם אל החוף, ארבעת הרוכבים נעמדים על מזח קטן מול הים.
ניגמר המסע, איזו הרגשה ניפלאה. מישהו כבר אמר לי ביום היציאה למסע, שעצם העובדה שהבאנו את המסע לידי מציאות זה כבר ניצחון, אז עכשיו אפשר גם להוסיף שסיימנו אותו בכבוד ובהצלחה, אנחנו מאוד גאים באיך שעבר לו המסע, כל אחד מאיתנו חש הישג אישי אדיר, וכולנו מלאי סיפוק שהוכחנו שאנחנו יכולים להשיג הרבה דברים, אם רק נירצה. אז כבר למדנו בביה"ס שאין דבר העומד בפני הרצון, אל עכשיו גם הבנו את זה על בשרנו.
כעת נישארנו עם החוויה, ואני בטוח, שכזו חוויה תשפיע על החיים של כל אחד ואחד מהשותפים שלקחו חלק בדן עד אילת 2009.
לילה טוב, מחר לא רוכבים!
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה