ממשיכים לרכוב חוזרים לכתוב

אחרי אילת - סינגל ספיד
בחצי השנה האחרונה, חזרתי לרכב בעיקר סינגל ספיד. בשלוש השנים האחרונות, וכך גם היום, רכיבת סינגל ספיד היא בעיני הרכיבה הכי מהנה שיש. אני חושב שבשבילי ובשביל הרבה אחרים סינגל ספיד זה ה-דבר.  כבר מזמן נואשתי מלהסביר את התופעה. בהתחלה אתה מנסה להסביר את השקט והשלווה, את האדרנלין בעליות, או הפשטות והשונות, אבל מהר מאוד הבנתי מכל אותם עיקומי פרצוף שקיבלתי מחברים - אלו שרוכבים ואלו שעדיין לא רוכבים - שאת תופעת הס"ס לא ניתן להסביר בצורה רציונלית או בכלל במילים. מי שניסה יודע והרי לראיה, היום מרבית חברי (הרוכבים) ניסו, ניתפסו, ונישארו חסרי הילוכים...

אופני הסינגל ספיד שלי

כבר הרבה זמן שאני רוצה לחזור ולכתוב בבלוג. המסע לאילת היה מבחינתי כלכך משמעותי, בכל הרמות (לא רק בתחום האופנים), שלקח זמן להתאפס. אבל אני פה והגיע הזמן גם לכתוב.

רכיבה בשרון

מה שיפה לאחרונה אצלנו בישראל זו כמות אתרי הרכיבה החדשים שצמחו פה בשנתיים האחרונות. החל משמשית – אלון הגליל ובית קשת, דרך מירב – מענית ובן שמן (הותיקים) ועד לחרובית – עדולם – קנדה ואלמוג. אבל דווקא אתמול נהניתי במיוחד מרכיבת 80 ק"מ בשרון (אומנם הפעם הוצאתי מהמחסן את אופני המהלכים, סתם כי בא לי לשלב...). 

השרון נחשב לשטח משמים מבחינת רכיבת אופנים בשטח. אין פה ירידות מהירות, עליות טובות או קטעים טכניים. במקרה הטוב יש שביל מהיר ליד ערוץ של נחל, ובמקרה הפחות טוב, יש חול טובעני ותובעני שמותיר אותך רצוץ מנסה לברר עם עצמך למה אתה עושה את זה בכלל. בקיצור, לא ממש אטרקטיבי. ובכל זאת זה כיף גדול. זה תענוג לצאת מהבית ולחזור כעבור כ 5 שעות ברכיבה הביתה עם 80 ק"מ מאחוריך, זה תענוג לגלות שבילים חדשים ולמצוא מסלולים שמחברים אזורים שרובם מאוד מוכרים (מתוקף העובדה שאני גר פה באיזור כבר איזה 40 שנה) למעין תא שטח אחד גדול ומוכר.

בכלל רכיבות ארוכות כאלו מוציאות את המיטב מהרוכב שבך. מכירים את האימרה "הכל בראש" אז זהו, כאילו המציאו את זה לרכיבות ארוכות. זה לא ממש עניין של כושר, צריך בעיקר אמונה, וקצת הבנה איך עושים את זה. כל רוכב סביר יכול בעיני לעשות את זה, תלוי בעיקר במהירות הרכיבה שצריכה להיות נכונה עבורו, ותזונה. זהו,  תוסיף על זה חברה טובה, אופניים תקינים ומסלול נכון, וקדימה לעבר מאה הק"מ הראשונים.

כשיצאתי ביום שישי בבוקר, לא ממש ידעתי לאן אני רוכב, תחילה די התבאסתי שלא נסעתי לפארק קנדה לרכיבת סינגל ספיד עם חברים בדיוק באותן שעות. ואז שמתי מוסיקה ויצאתי לחצי שעה ראשונה לבד. את אורי  ניצן פגשתי כעבור חצי שעה ועשרה ק"מ באיזור יקום. הוא תמיד מקדים, לו יש תיאוריה כזו שאני מאחר, אבל לדעתי יש לו תפיסת מציאות קצת משונה, או לפחות שונה מזו שלי...

 גם נוף יש בשרון

יחד המשכנו צפונה לומדים על שבילים חדשים לאורך מסילת הברזל באיזור נתניה (עיר האורות...) ועמק חפר. בגשר הצבים אחרי קרוב ל 40 ק"מ הייתי צריך להחליט אם ממשיכים לרכוב צפונה או שמתחילים לחזור. אורי, שבשלב זה רק התחיל להתחמם, מכיר אותי ולמד שלא כדאי לו להלחיץ. מבחינתו המסלול יכול היה להקיף גם את חדרה (עיר הארובות...). אני כבר קצת סבלתי בשלב זה, בעיקר בגלל הקצב שהיה לי קצת מהיר. בכל זאת (מתוך כבוד לאורי שכל כך השתדל) המשכנו עד פאתי חדרה, שם חצינו את כביש החוף בגשר לכיוון הים וחזרנו על גבעות הכורכר לעבר חדרה. בשלב זה הרגשתי שקשה לי להאיץ, אבל מה לעשות אורי לפני ועלי גם לחזור. שני ג'לים ואני בעניינים. עולים על נחל אלכסנדר וטסים מזרחה עד ליציאה במושב בורגתה. משם זה כבר רכיבה מינהלתית עד הבית.

סיימתי את הרכיבה. בדרך אורי הסביר לי שבלי מטרה רכיבה לא יכולה להיחשב לאימון (השטויות שאנחנו אומרים בזמן רכיבה זה נושא למחקר בפני עצמו) אני מצדי אמרתי לו שהמטרה שלי זה לסיים את הרכיבה נושם ועם שארית קטנה של כבוד... ולכן זה לגמרי אימון. ואכן כך היה, המטרה הושגה, הגעתי הביתה חי, נושם ומיד התנפלתי על המקרר.

אורי (ניצן) כמובן המשיך ברכיבה ועד הבית השלים 100 ק"מ.

אורי (נריה).